פסק-דין בתיק עד"י 3347/09

א. כללי

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של יידוי אבנים, ובימ"ש קמא גזר עליו 4 חודשי מאסר בפועל וכן 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. בנוסף לעונשי המאסר הטיל עליו השופט הנכבד קמא קנס בסך 5,000 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו. במהלך הטיעון לעונש התברר כי המערער הורשע בעבר בתיק שומרון 1947/07, בעבירות של חברות בהתאחדות בלתי מותרת וירי לעבר אדם, ודינו נגזר בהסדר טיעון ל-34 חודשי מאסר בפועל, למאסר על תנאי וכן לקנס כספי. התברר עוד כי המערער שוחרר בטרם סיים לרצות את עונשו, במסגרת מחווה של ממשלת ישראל כלפי הרשות הפלסטינית.

התביעה טענה בבימ"ש קמא כי עם שחרורו חתם המערער על התחייבות להימנע מלעבור עבירות נוספות, אשר כללה גם אזהרה שאם תופר ההתחייבות, מוסמך בית המשפט לצוות על הפעלת יתרת העונש שלא רוצתה, וכך אכן עתרה התביעה. משהתברר לשופט הנכבד קמא כי אין בידי התביעה טופס התחייבות בחתימת המערער, ניתנה לתביעה אורכה של עשרה ימים להמציא את ההתחייבות האמורה. התביעה לא עשתה כן, ותחת זאת הגישה בקשה להשלמת טענות בכתב, תוך פירוט הטענות שהיא מבקשת לטעון במסגרת זאת.

בימ"ש קמא אומנם מתח ביקורת על התנהלות התביעה שהשלימה טיעוניה מבלי שקבלה את רשותו לכך, אולם ראה עצמו מחויב להתייחס לטענות התביעה, ובסופו של דבר קיבל את עתירתה להפעלת העונש שלא רוצה, גם אם לא מטעמיה. השופט קמא קבע כי שחרורו של המערער, כמו גם יתר המשוחררים במחוות הללו, היה מותנה בחתימתו על ההתחייבות האמורה, ומשלא עלה בידי התביעה להמציא את ההתחייבות החמורה, ונוכח הכחשתו של המערער כי חתם על התחייבות כזו, התוצאה היא כי "שחרורו של העציר היה לא כדין או שמא נעשה בטעות" כלשונו של השופט הנכבד קמא, ולכן יש להחזירו את מאחורי סורג ובריח, כדי לרצות את יתרת עונשו, מכוח פקודת המעצר המקורית. השופט הסתמך בין היתר על דברים שנאמרו בבימ"ש זה בתיק ע' 2418/06. בימ"ש קמא קבע אפוא כי המערער ירצה את יתרת העונש של שנה ו-10 ימים, וקבע כי מחצית מהעונש של 4 חודשי מאסר שנגזרו עליו בתיק הנוכחי, תרוצה במצטבר לריצוי יתרת העונש הקודם, והיתרה בחופף לתקופה זו.

לא למותר לפרט את לוחות הזמנים של ההליכים בתיק זה. המערער שוחרר ממעצרו בטרם עת ביום 08/12/09 (בצירוף מקרים מפתיע - שנה בדיוק לפני הדיון בערעור), ולפי כתב האישום שבו הודה, הוא עבר את העבירה שבה הורשע ביום 29/12/08. הוא נעצר ביום 22/01/09, כתב אישום הוגש סמוך לאחר מכן, וביום 23/02/09 הוארך מעצרו עד תום ההליכים, לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להבנה ביניהם, אף שניתנה להם הזדמנות לכך ע"י בימ"ש קמא. ביום 16/03/09 מסר המערער כי הוא כופר בכתב האישום, והמשפט נקבע להוכחות. ביום 06/04/09 נשמעו שני עדי התביעה הראשונים, ועד שלישי לא התייצב. משלא התייצב בעוד ישיבות, הוצא נגדו צו הבאה ביום 15/06/09, ולמחרת היום הודיע הסנגור כי המערער חוזר בו מכפירתו, והורשע על פי הודאתו. הסנגור טען בפנינו כי מרשו החליט להודות, משנוכח לדעת כי המשפט מתארך יתר עד המידה, וכי תקופת המעצר עלולה להיות ממושכת יותר מרמת הענישה שנקבעה בפסיקה ומהעונש הצפוי בעבירות מסוג זה.

ב. טענות הצדדים

בכל אופן, ביום 16/07/09 נגזר דינו של המערער, וערעור על כך תורגם והוגש ביום 03/09/09. לצערי התמהמהה קביעת התיק לשמיעה בשל תקלת מזכירות, ובכל אופן התיק עומד עתה בפני, כאשר לטענת הסנגור טעה בימ"ש קמא בכך שקיבל למעשה את הטיעונים שהגישה התביעה לאחר הדיון, מבלי שקבלה רשות לכך, ואף מבלי שניתנה להגנה האפשרות להגיב על טיעונים אלה. לטענתו מדובר בפגמים מהותיים בהליך, אשר מצדיקים את ביטול פסק הדין של בימ"ש קמא, והסתפקות בימי מעצרו של המערער עד כה, 11 חודשים בקירוב.

לעומת זאת, התביעה טוענת כי אין מקום להתערב בתוצאה העונשית שאליה הגיע בימ"ש קמא. לטענת התביעה, צדק בימ"ש קמא כאשר הורה על ריצוי יתרת העונש של המערער בגין פסק דין קודם, ובאשר לעונש שגזר עליו בתיק הנוכחי, לא רק שאין הוא חורג מרמת הענישה המקובלת אלא שהוא אף נוטה לקולא בעבירות מסוג זה. במיוחד אמורים הדברים, נוכח החלטת בימ"ש קמא כי מחצית מהעונש תרוצה בחופף ליתרת עונש המאסר שהמערער טרם ריצה. בפתח הדיון בפנינו, הודיעה התביעה כי עלה בידיה למצוא את כתב ההתחייבות שעליו חתם המערער קודם ששוחרר באותה מחווה, והתביעה אף הגישה העתק של כתב ההתחייבות לבית המשפט בנוסחו הערבי ובתרגומו לעברית. בתגובה לכך טען הסנגור כי המערער חתם על מסמכים רבים קודם שחרורו, ונוכח הכתיב הקטן של המסמך, המערער לא היה מודע לתוכנו.

ג. דיון

בפתח הדברים אבקש להעיר שתי הערות על ההליכים עד כה. ראשית, אציין כי הדעת אינה נוחה מהשתלשלות האירועים בתיק. תיאור האירועים המפורט לעיל, מלמד כי יש בסיס לטענת הסנגור, כי נאלץ להודות נוכח ההתמשכות היתירה של ההליכים בבימ"ש קמא, משנוכח לדעת כי תקופת המעצר הולכת וקרבה לעונש הצפוי במקרה של הרשעה. הדחיות החוזרות ונשנות בשמיעת הראיות, בשל הקושי בהבאתו של עד תביעה 3, לא היה בהן כדי להצדיק את הפגיעה במערער, שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה להוכיח את צדקתו בתוך פרק זמן סביר מתחילת המשפט.

כידוע, התמשכות יתירה של ההליכים יכולה במקרים המתאימים לשמש עילה לעיון חוזר במעצר, וראוי היה לשקול זאת גם במקרה שלפנינו, ככל שהלכה והתארכה תקופת המעצר, והתברר הקושי בהבאת עדי התביעה. זאת ועוד, כאשר עסקינן בעבירה שרמת הענישה לגביה אינה מן החמורות, ראוי לנקוט בכל הצעדים הנדרשים כדי להביא לסיום המשפט בתוך פרק זמן לא ארוך, גם אם הדבר כרוך בהגבלה כזו או אחרת על משך הדיון של מי מהצדדים.

הערה נוספת קשורה להתנהלותו של בימ"ש קמא לאחר הדיון בפניו. השופט הנכבד קמא צדק אומנם בביקורתו על התביעה, שהשלימה טיעוניה בכתב מבלי שקבלה את אישורו של בית המשפט. אולם משהתביעה נהגה כפי שנהגה, ראוי היה לקבל את תגובת ההגנה לטיעונים החדשים שהועלו לאחר שהסתיימה השמיעה הפרונטאלית של הטיעונים, ובטרם יפסוק בית המשפט את דברו. כתיבת גזר דין, תוך התייחסות לשאלות מהותיות באשר להליכים קודמים שבהם היה מעורב המערער ולעמדת התביעה שהוגשה לאחר הדיון, מבלי שניתנה לסנגור האפשרות להתייחס לכך, לא הייתה ראויה.

התלבטתי האם להחזיר את התיק לבימ"ש קמא בכדי לאפשר לתביעה להגיש את מסמך ההתחייבות של המערער, ולאפשר להגנה להשלים את טיעוניה, אולם נוכח ההתמשכות היתירה של ההליכים עד כה, ולאחר שניתנה לסנגור האפשרות לטעון את כל טענותיו בבימ"ש זה, סברתי כי מוטב לסיים את התיק בערכאה זו ולמנוע עינוי דין נוסף מהמערער.

לעצם העניין, כאמור לעיל, בסופו של דבר הציגה התביעה, אמנם רק בבימ"ש זה, את העתק מסמך ההתחייבות שעליו חתם המערער עובר לשחרורו. מכאן, שטעה השופט הנכבד קמא בקביעתו כי שחרור של המערער נעשה שלא כדין, מפני שהותנה בחתימתו על המסמך האמור, וכזו לא הוצגה בפני בימ"ש קמא. יתירה מזו, אמנם "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי סנהדרין, דף ו' עמ' ב'), אולם קיימת גם חזקת תקינות פעולות המנהל, וכך נוסחו הדברים בהקשר דומה לענייננו בעניין שפיגל: "כיוון שפעולת החתימה בפני רשות מוסמכת הינה פעולה מנהלית, ניתן להעמיד, אף כאן את חזקת התקינות, 'דהיינו חזקה שכל פעולה מנהלית נעשתה כדין. זוהי כמובן הנחה הניתנת לסתירה ( REBUTTABLE RESUMTION) אך הנטל מוטל על מי שמבקש לסתור, לטעון ולהוכיח כי במקרה הנדון החזקה נסתרת על ידי עובדות' ..." (בש"פ 2708/95 מרדכי שפיגל ו-2 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 221 ,עמ' 236-237). לכן, היה מקום להעמיד את רשויות הכליאה על חזקתן, שפעלו בהתאם לצו של המפקד הצבאי, ווידאו שכל מי שהשתחרר במסגרת אותה מחווה, אכן חתם על מסמך ההתחייבות, על כל המשתמע מכך, כפי שאכן התברר בסופו של יום.

טענת הסנגור כי מרשו לא ידע על מה הוא חותם, אין לה על מה לסמוך ואין בה ממש. בעבר נטענה טענה דומה, ונדחתה בבימ"ש זה, בתיק ע' איו"ש 1098/05, ודברים שנאמרו שם ביחס לטענה זו יפים גם לענייננו, בשינויים המחויבים:

"על פני הדברים, תמוהה טענה זו, וקשה לקבלה.

ראשית, ההצהרה, הכתובה ערבית, נחתמה ע"י המערער, ומכאן חזקה כי קרא והבין את תוכנה. כאן המקום לציין, כי אין מדובר במסמך משפטי מורכב המשתרע על פני עמודים ארוכים, אלא בעמוד אחד המחזיק שישה סעיפים בלבד.

שנית, בשולי טופס ההצהרה וההתחייבות מופיעה אף הצהרתו של מפקד כלא שקמה, המאושרת בחתימת ידו, ולפיה הבהיר למערער את משמעות התחייבותו. בהיעדר ראיה לסתור, אין לנו אלא להניח כי מנהל הכלא אכן פעל כאמור בהצהרתו. כידוע, ישנה חזקה בדבר 'תקינות המנהל', ומקום בו צוין במפורש כי מנהל הכלא הסביר למערער את משמעות התחייבותו, לא ניתן לסתור חזקה זו בטענות בעלמא".

משדחינו את טענותיו של הסנגור לגופן, התוצאה היא כי משהורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירה של יידוי אבנים, התברר כי הפר את תנאי שחרורו, ואת ההתחייבות שעליה חתם, להימנע מלעבור עבירות במשך 5 שנים ממועד שחרורו, ולכן בדין הורה בימ"ש קמא כי עליו לרצות את יתרת העונש שטרם רוצה על ידו. אשר לעונש של 4 חודשי מאסר בפועל שנגזר על המערער בגין העבירה שבה הורשע, מדובר בעונש מתון יחסית, בשים לב לנסיבות החומרה המפורטות בכתב האישום. עסקינן ביידוי אבנים ע"י כמה צעירים, מטווח קרוב יחסית, כאשר האבנים פגעו ברכב צה"לי וגרמו לו נזק. עברו של המערער מכביד, ולכן מדובר בעונש שנמצא ברף התחתון של הענישה בעבירות מסוג זה.